משפחת פרידר

הסיפור שלנו מתחיל בעיירה שינובה (Sieniawa) אשר שוכנת על הגדה המזרחית של הנהר סן (San) אשר בגליציה המערבית, בדרומה של פולין. שינובה היתה שטעטל (מבוטא "שְטֶטְל" או "שְטֵייטְל") עיירה יהודית טיפוסית מזרח-ארופאית. אשר התפתחה מתוך כפר חקלאי שאדמותיו היו שייכות לאציל מקומי שאחוזתו וארמונו שכנו לרוב בקרבת הכפר. חשיבותה המקומית של שינובה נבעה מהעובדה שהיא שכנה על גדות הנהר והיתה לצומת דרכים חשוב אשר הוביל אל הערים ירוסלב ופשבורסק ששכנו מדרומה.

בסוף המאה ה-19 חיו בשינובה כ-3,600 תושבים כאשר יותר ממחציתם (2,100) היו יהודים. שאר התושבים היו פולנים ואוקראינים, רובם קתולים. בעיירה היו חיי מסחר ומלאכה ערים והתושבים עסקו במקצועות כגון: בנאות, חייטות, פרוונות, קצבות, סנלרות וקדרות. מאחר והעיירה שכנה בסמוך לנהר הסן, נהר רחב אשר זרם מהרי הקרפטים והתחבר אל נהר הויסלה, גדול נהרותיה של פולין אשר הגיע עד לוורשה ונשפך לים הבלטי, היו לא מעט מתושבי העיירה אשר עסקו בסחר ובתובלה באמצעות ספינות נהר.

גליציה, כאיזור הספר שבין פולין לקיסרות האוסטרית-הונגרית שמדרומה, עברה מיד ליד במשך המאות האחרונות. מאחר ושינובה שכנה לגדתו של נהר הסן ששימש לעיתים כאיזור גבול בין הצדדים במלחמות השונות,

מראות המלחמה לא פסחו עליה.בפרץ מלחמת העולם הראשונה נכבש האיזור ע"י האימפריה הרוסית ושנה מאוחר יותר נכבש ע"י האימפריה האוסטרית. האיזור עבר מצד לצד פעמים רבות ובמהלכו נפגעו מרבית הבתים בשינובה, נהרסו ועלו באש ובכלל זה בתי היהודים. בתום מלחמת-העולם הראשונה ופירוק הקיסרות האוסטרית-הונגרית, עברה גליציה לשליטת פולין.

כאמור, למעלה ממחצית תושבי העיירה היו יהודים, חלקם מסורתיים וחלקם "חרדים" אשר השתייכו בעיקר לזרם החסידי. בשינובה היתה קהילה חסידות גדולה שנודעה בשם "חסידות שינובה" והיתה אחד הפלגים של חסידות צאנז הקיצונית. רוח-ההשכלה שפשטה באירופה במאה ה-19 לא פסחה על שינובה ורבים מהצעירים היהודים פנו עורף לדת. חלקם אסף את מטלטליו ויצא למצוא את מזלו באמריקה, חלקם מצא את מקומו במסגרת שלל התנועות היהודיות והציוניות שצצו בתחילת המאה ה-20. כמו בכל קהילה יהודית, היו בעיירה בית-כנסת גדול ובית-עלמין הנמצא עדיין בשיפולי העיירה ובו למעלה מ-800 מצבות, חלקן מפוארות.

הכיכר המרכזית בשינובה - תחילת המאה ה-20

סבתא-רבתא, פנינה (פסיה) למשפחת מיגרם

בשינובה, תחילת שנות השמונים של המאה-19 באו בברית הנישואין יואל מגרם והדסה-פייגה ברנר מהעיירה הקטנה טרנוגרד שנמצאת כ-30 ק"מ צפונה לשינובה. יואל התפרנס מחייטות ולזוג נולדו 12 ילדים. חמישה מתוכם נפטרו עוד בינקותם. מתוך רישומי לידות בשינובה, איתרנו את השמות של שלושה מהם: בנימין-נחמן (1894), וחנה ושרה (1900). שישה ילדים שרדו את תלאות-הילדות: מינה (1887), רייזל (1892), הירש (1896), אסתר (1898), רבקה (1902), דוד, ואחרונה, בת-הזקונים פנינה (1904) היא סבתא-רבתא שלי.

מאחר ואם המשפחה כבר היתה כבת 52 כאשר נולדה פנינה, גידלה את הילדה הקטנה האחות הבוגרת מינה שהיתה כבת 17. אותה מינה, התאהבה מאוחר יותר בבן-דודה וההורים, שהשידוך לא היה לרוחם, שלחו אותה לברלין. מסתבר שהפירוד הכפוי לא עלה יפה והזוג התחתן לבסף ונולדו להם שני ילדים, שרה ויוסף. הבעל (דוד) יצא כמנהג הימים ההם לאמריקה כדי למצוא את מזלו ומינה והילדים נשארו עם ההורים בשינובה. כסף הוא לא הצליח לחסוך ומלחמת העולם הראשונה שפרצה ב-1914 תפסה את משפחתו עדיין בשינובה.

שינובה, שכזכור יושבת על גדות הסן, סבלה קשות בימי המלחמה מהקרבות בין הרוסים והאוסטרים שנערכו בסמוך אליה. פנינה, שהיתה בת שמונה דאז,  סיפרה שבזמן החורף הקשה, ביתם עלה באש והיא ומשפחתה נאלצו לברוח ללא הרכוש שאבד כאשר רק בגדים או כותנות לגופם. היא עצמה, היתה ללא נעלים וארך זמן רב עד שהשיגו לה נעלים חלופיות.

לאחר המלחמה, הצליחה אחותה מינה לחסוך מספיק כסף כדי לרכוש כרטיסי נסיעה, לה ולילדים, והיא הפליגה לאמריקה כדי להתאחד עם בעלה. אחיה הירש, שהיה חייט במקצועו, התחתן עם בחורה בשם צילה מהעיר לנצ'וט ולשם הם עברו להתגורר, לא נולדו להם ילדים. אחותה אסתר התחתנה עם אופה בשם חיים קונג'רסקי  מלודג' והזוג עבר לגור בעיר מאץ שבצרפת ושם נולדו להם בן ובת. אחיה דוד, שמסופר עליו שהיה אוהב חיים ונשים, נפטר בגיל 32 ממחלה. אחותה רבקה התחתנה עם ברנט קליינר ונולדו להם שני ילדים: שרה ולייב. האחות רייזל התחתנה עם אברהם צטרבאום ונולדו להם ארבעה ילדים: דבורה, משה, הרץ ושיינדל. האחיות רייזל ורבקה ומשפחותיהם התגוררו בשינובה.

פנינה, כבת הזקונים, נשארה לטפל בהוריה המבוגרים ולמדה את מקצוע הכובענות, אותו לא אהבה. מסופר שלאחר ניסיון לא מוצלח במיוח,ד שבו כמעט והחדירה את חוט-הברזל לתוך ראשה של הלקוחה, וויתרה על המקצועה ועסקה בעזרה לאביה ואחיה הירש בחייטות וזאת למרות שמעולם לא למדה את המקצוע באופן "מקצועי".

האם הדסה נפטרה בשנת 1934 בגיל שמונים ושנתיים מאוחר יותר נפטר בעלה יואל. שניהם קבורים בבית העלמין בשינובה.

יואל והדסה מגרם

סבא-רבא יצחק

הכפר קושיין (Kosina) נמצא על הדרך הראשית שבין הערים פשבורסק ולנצ'וט ובסמוך מאוד (כ-6 ק"מ) לזו האחרונה. גם בכפר זה, בדומה לשינובה, היתה קהילה יהודית גדולה וכמחצית התושבים בו, היו יהודים. כיום, נותר בכפר רק בית-הכנסת היהודי שמשמש כמחסן או סיפרייה עירונית. בשנות התשעים של המאה ה-19 באו בברית-הנישואין שלמה-צבי טראום וטובה (טוייבה) בת לנפתלי  ושרה פרידר. לשלמה, שהיה בעל חווה ומסבאה, היו אלו נישואין שניים. אישתו הראשונה נפטרה ממחלה ולא היו להם ילדים.

טובה, שבאה ממשפחה ענייה, ללא נדוניה, היתה בשנות העשרים לחייה כאשר התחתנה (נולדה 1873). בעלה שלמה, אלמן אמיד ללא ילדים, היה כבר כבן חמישים, וכנראה שהנישואין היו "עסקה" סבירה לשני הצדדים. לזוג נולדו 7 ילדים: דוד (1904), משה, יצחק (1907), הוא סבא-רבא שלי, עמליה (1906), התאומות ברטה ועדה (1911) ובן-הזקונים יעקב.

זמן קצר לאחר לידת בן-הזקונים, לקה האב שלמה בשבץ-מוחי ונותר משותק ומרותק למיטתו. כתוצאת ממחלת האב, הידלדל רכוש המשפחה ועול הפרנסה וגידול הילדים הקטנים נפל על כתפיה של אם המשפחה, טובה. האב נפטר בגיל 78 (בסביבות 1930) ונקבר בקושיין.

האח הבכור, דוד, התחתן עם בחורה בשם צביה ונולדו להם שלושה ילדים: שרה, חיה ושלמה. האחות עמליה התחתנה עם ברקו בללר וגם להם נולדו שלושה ילדים: דבורה, שרה ושלמה

סבא-רבא שלי, יצחק, עזב את קושיין כאשר סיים את לימודיו ועבר להתגורר בעיר הסמוכה לנצ'וט. שם היתה קהילה יהודית תוססת ומשופעת באירגונים כגון: החלוץ, בית"ר, מזרחי ופועלי-ציון, אליה הוא הצטרף. בלנצ'וט הוא למד את מקצוע הגזרות ועסק בזה לפרנסתו.

בבית בקושיין, נותרו האם, התאומות עדה וברטה והאחים משה ויעקב. במחצית שנות השלושים נדרש האח משה לבוא ולהתגייס לצבא הפולני. מאחר והוא היה נחוץ לפרנסת הבית, יצא במקומו אחיו יעקב, ששירת בצבא למשך שנה או שנתיים. לאחר השיחרור, הצטרף יעקב לתנועת השומר-הצעיר ובמסגרת גרעין-עליה הגיע לישראל ב-1938 והצטרף לקיבוץ משמר-העמק.

צבי-שלמה טראום וטובה פרידר. מאחור האחות - אסתר

שידוך וחתונה

בשנת 1935 שודך יצחק לפנינה. היא היתה בת 31 והוא בן 28. הפגישה הראשונה, שהיתה אמורה להיות בתחנת-הרכבת של שינובה, בוטלה מאחר ויואל, אביה של פנינה נפטר בו ביום. הזוג נפגש שוב לאחר כחודש וכנראה שמצאו חן זה בעייני זו והוא הציע לה נישואין. היתה עוד בעיה קטנה שהיה צורך לפתור: הנדוניה. סכום כסף שמקובל היה להינתן ע"י אבי הכלה כדי לסייע לזוג בתחילת דרכו. פנינה היתה יתומה. וכל חסכונותיה נאמדו ב- 300 דולר שקיבלה מאחותה מינה אשר בארה"ב. האחות שלחה 300 דולר נוספים בהבטחה להשלים בעתיד את סך הנדוניה לסכום שך 1,000 דולר, סכום מכובר באותם ימים. הזוג התחתן ב-1936 למרות ש-400 הדולר הנוספים שהובטחו להשלמת הנדוניה, לא הגיעו עד עצם היום הזה.

לאחר החתונה עבר הזוג להתגורר בפשבורסק (Przeworsk), עיר קטנה עם 4,000 תושבים, כ-1,700 מהם יהודים אשר התגוררו, רובם, ברובע היהודי אשר בצפונה של העיר. ב-1936, מתוך 180 בתי-מסחר, 147 היו בבעלות יהודית. יצחק פתח בית-מלאכה אשר העסיק שני עובדים בחייטות כאשר הוא עצמו עוסק במלאכת הגזירה.

ב-1937 נולדה בתם הבכורה הדסה (ע"ש הדסה-פייגה, אמא של פנינה) ושנה מאוחר יותר, ב-2 לינואר 1939 נולדה סבתי שולמית (ע"ש שלמה, אביו של יצחק).

יום החתונה של יצחק ופנינה פרידר (1936)

מלחמת העולם השניה ותחילתם של נדודים

ב-1 לספטמבר 1939 פלשה גרמניה-הנאצית לפולין ובכך החלה מלחמת העולם השניה. הצבא הפולני שהוכה במתקפת פתע גרמנית התפורר תוך ימים ספורים והצבא הגרמני החל לשטוף את חלקה המערבי של פולין. ב-12 לספטמבר הגיעו הכוחות הגרמנים לפשבורסק. לא עברו יומים וב-14 לחודש, ערב ראש-השנה, ניצטוו כל הגברים החל מגיל 13 להתייצב בכיכר המרכזית של העיר. יצחק כבר היה לבוש ובדרכו לפתח הבית אבל בגלל תחושה מנבאת רעות, החליט לא לצאת לכיכר.

שם בכיכר, עברו הגברים התעללות, חלקם הוכו והחרדים נאלצו לגזוז את זקניהם של חבריהם מול מבטם של החיילים הגרמנים. בית-הכנסת העתיק של הקהילה, שבסמוך אליו, כך נטען, נמצאה תחמושת פולנית, פוצץ ונהרס.

בהתאם להסכם הגרמני-סובייטי שנחתם לפני המלחמה (הסכם מולוטוב-ריבנטרופ) חולקה פולין בין גרמניה לרוסיה. יצא המקרה, ונהר הסן שנמצא ממזרח לעיר, שימש כקו הגבול המוסכם בין הכוחות. תוכנית ההשמדה שהנאצים יעדו ליהודים עדיין לא עמדה בימים הראשונים של הכיבוש על הפרק. אולם את טיהור השטח מיהודים, הם החלו מיד. בתום יום-הכיפורים או לפניו, נצטוו כל יהודי פשבורסק והסביבה לעזוב את האיזור הגרמני תוך יומיים ולעבור אל השטח שנמצא בשליטת הרוסים.

יצחק, כך מסופר, למרות החוש הנבואי שקינן בליבו רק יומיים קודם לכן, הקפיד להוסיף סוכר אל צנצנת הריבה בטרם יצאו מהבית, כדי שהריבה תהיה מוכנה עד שיחזרו. מיותר לציין שאת הריבה הזו אכל קרוב לוודאי, אחד השכנים הפולנים אשר השתלטו על הבית והרכוש לאחר שהיהודים עזבו. עד 27 לספטמבר התרוקנה העיר מיהודיה למעט בודדים שבחרו להתחבא או הושארו בפקודת הגרמנים לצורך ביצוע עבודות-מיוחדות.

את מעט המטלטלין שיכלו לקחת העמיסו על עגלת-התינוקות של סבתי שולה וכך, עם שאר יהודי העיר, כל אחד לנפשו, עשו ברגל מזרחה אל מעבר לנהר הסן, כאשר סבתי, אז בת תשעה חודשים בזרעותיה של אמא ואחותה הדסה בת השנתיים יד ביד עם אביה.

במהלך הצעידה נפרדו פנינה ויצחק. הוא צלח את הנהר בסירה (שהיתה עמוסה יתר על המידה והדסה נשמטה למים וכמעט וטבעה) ואילו היא תפסה "טרמפ" על עגלה ששכר יהודי-חרדי, כנראה אמיד. אותו יהודי שרטן כל הדרך על כך שהוא שהוא משלם מכיסו על העגלה בעוד שאחרים נוסעים בחינם, הצליח להוריד אותם מהעגלה בתירוץ כלשהו כאשר הגיעו לגשר, האיץ בסוסים ונמלט מהמקום במהירות.

פנינה ויצחק נפגשו בצידו השני של הנהר ועשו את דרכם אל לבוב, בירת המחוז, מרחק של כ-80 ק"מ. בלבוב התגורר בן-דודה של פנינה עם משפחתו והוא אירח אותם בביתו עד שהמשפחה הצליחה לשכור לעצמה דירה. אל הדירה הגיע גם אחיה של פנינה, הירש ואישתו צילה, אשר התגוררו קודם המלחמה בלנצ'ט, היו גם הם בין המגורשים ללבוב.

לאם טובה, שנותרה בקושיין, הגיעה הידיעה שהמשפחה הגיעה ללבוב. היא שלחה לשם את האח משה, על מנת שיחזיר את המשפחה לקושיין, מקום שכך היא חשבה, יהיה בטוח יותר. מיד עם הגיעו של משה ללבוב הוא נעצר ע"י השלטונות הסובייטים שחשדו בו שהוא מרגל מאחר ועל המזוודה שלו, היו חותמות בגרמנית. הוא נשלח לבית-כלא ברוסיה ומאוחר יותר למחנה-כפייה באזבקיסטן שברוסיה האסייתית.

לא חלפה לה חצי שנה, והרוסים, אשר היו זקוקים לידיים עובדות, פקדו על כל התושבים בלבוב אשר אין בידם אשרת-שהייה, לעלות אל הרכבות ולעשות את דרכם אל מחנות-עבודה בתוככי רוסיה. מספרים שהבן-דוד, שליווה את המשפחה אל תחנת-הרכבת, קונן על גורלם המר וניבא שהוא לא יראה אותם יותר.

באביב 1940 הגיעה המשפחה (עם הירש וצילה אשתו) למחנה עבודה ב"מריקסה רפובליקה" באיזור קזחסטאן. כל הגברים והנשים ללא ילדים קטנים, נשלחו לעבודות חטיבת עצים. פנינה, כאם לשתי ילדות קטנות, קיבלה היתר להישאר במחנה. תנאי הקיום במחנה, כך מספרים, היו קשים, מנות האוכל היו זעומות וקצובות ולעיתים היה צריך "לדחוף מרפקים" בתור לאשנב החלוקה, על-מנת לזכות במנת מזון כלשהי.

אוכל או לא אוכל, בקיץ נכנסה פנינה להריון לא מתוכנן. לאחר שניסיונות הפלה לא הצליחו, נולדה ב-26.2.1941

חיה, הבת השלישית למשפחת פרידר. על-מנת להאכיל את התינוקת, קיבל אביה אישור לצאת מהמחנה אל העיר הקרובה, שם מכר מעיל עם צווארון מפרוות צובל שהביא עימו מפולין. בתמורה שקיבל קנה קופסאות של פירורי ביסקוויטים שאותם אפשר היה למהול במים חמים ולהכין מזון תינוקות. אך בדרכו חזרה, במהלך הצעידה בשלג העמוק, נפל לתוך בור ועד שהספיקו לחלצו לאחר שעות, קפאה רגלו והצליעה הזו ליוותה אותו בהמשך חייו.

ב-22 ליוני 1941 פתחו הגרמנים במבצע "ברבורסה", מתקפה שנועדה להביס את רוסיה הסובייטית ולהפוך את מרחביה העצומים לאסם-התבואה ול"שטח המחייה" עבור העם הגרמני, כך לפי החזון הנאצי. הרוסים, שסבלו מאבידות כבדות ומכשלונות צורבים בשדה הקרב, נאלצו לסגת לעומק רוסיה והעם הרוסי כולו, כולל הפליטים ועובדי-הכפייה, נצטוו לרתום את מלוא מרצם על-מנת להציל את "אמא רוסיה".

ליצחק, שהיה ידוע כגזרן בדים מעולה, הציעו לנהל מתפרה גדולה לתפירת מדים לצבא האדום והמשפחה כולה שוחררה מהמחנה ועברה להתגורר בכפר רוסי בשם ז'ביניגובה שעל גדות הוולגה. למעט עוד שתי משפחות יהודיות, היה כפר על טהרת הרוסים שלא פגשו מעולם יהודי. יחסית לתנאי החיים במחנה היו החיים בכפר שיפור ניכר. גזירת בד מתוחכמת הותירה שאריות בד אותם ניתן היה, תוך סיכון רב, למכור בעיר הסמוכה תמורת מזון נוסף. הילדות נשלחו לגני ילדים וסבתי שולה, זוכרת מהתקופה ההיא בעיקר את התותים ופירות היער...